ביצה
מקושקשת 2007. 12. 10
בעקבות פירסום הכתבה "כאסוף ביצים עזובות" קבלתי, בנוסף לתגובות באתר, כמה תגובות נוספות. חלקן אוהדות וחלקן לא כל כך.
אחת מהן, מצאתי כעניינית ביותר וצרפתי אותה לתגובות שבאתר. אולם מאחר ותגובות נוספות המשיכו להגיע אלי באי-מייל, אני חושב כי עלי להתייחס אליהן ובחרתי להגיב לכתבה שצרפתי לאתר היות והיא המקיפה ביותר מכל התגובות האחרות.
שלום ויקי.
לא אוכל לפרוש כאן את כל מה שיש לי לומר בנושאים שהעלית, לכן אצטט רק שני קטעים מתוך דבריך ואליהם אתייחס:
"קשה לי לקבל את התבטאותך כי לאם הערביה לא איכפת מהבן שלה והיא מעדיפה את התמונה על הקיר והכסף. בתוך ליבי, ואני לא מכיר אישית אף אמא, אין לי ספק שזה ממש לא נכון.
האמא הערביה-התאמצה בהריון וכאבה אותו בלידה ושנתה נדדה לא פעם ביל[ח]דותו כאשר היה חולה ובנעוריו כאשר חזר מאוחר. אני בטוח שכאמא הייתה עושה כל שלאל ידה כדי שבנה לא יתאבד וישאר בחיים ובסגנונך "שלעזאזל הכל רק שישאר בחיים".
"...אלא שבחברה הערבית "לא סופרים" את האישה "ולא סופרים" את האמא ואת רגשותיה. יתכן שהרבה כאב ודם היה נחסך אם העם הערבי היה מתייחס לרגשות הנשים הרבה יותר ברצינות."
עברתי שוב ושוב על דברי בכתבה ואני מניח כי את דבריך אתה מבסס על שני הקטעים הבאים שבכתבה: "למה שלא נתייחס אליהם כפי שאחיהם מתייחסים אליהם. אם הערבים לא צריכים אותם, למה אנחנו צריכים אותם? שילכו הביתה, שם אולי האמא שלהם צריכה אותם. גם בזה אני לא בטוח. אני חושב שאפילו שערכם זעום, לאימותיהם הם בכל זאת חשובים כאסירים, מאשר אם היו בבית. היום, בעולם הערבי זה ענין של מעמד, מי שאין לו על הקיר איזה תמונה, הוא לא "אין"."
"יש יתרון בולט למעמד השאהידים על מעמד העצורים הביטחוניים. כי בדרך כלל האמהות מקבלות מענק כספי על אבדן הבן..."
להסיק מדברי אלה "כי לאם הערביה לא איכפת מהבן שלה והיא מעדיפה את התמונה על הקיר והכסף" זו מסקנה קצת נמהרת. לא כך אמרתי ולא כך היה צריך להבין את הדברים. אם לא הבהרתי את עצמי נכון, אנסה להבהיר זאת בהמשך דברי.
אני מניח כי לא נחשפת רבות לדיווחי החדשות ולכתבות בנושא בערוצי הטלוויזיה הזרים.
ה"שאהידיות" הפכה בזמנו ל"תעשיה" מתוחכמת בחברה הערבית. השאהידיות הערבית אינה המצאה מקומית, היא נפוצה בכל העולם הערבי, במיוחד בחלקו השיעי. כיום אפשר למצוא אותה לבד מבישראל, בעירק, לבנון, אפגניסטאן, פקיסטאן, אינדונזיה, פיליפינים, שלא להזכיר את האחד-עשר בספטמבר בארצות הברית, ועוד מקומות אחרים בהם התופעה קטנה.
התעשיה מתחילה עם חיפוש ואיתור מועומדים מתאימים, כאשר הקריטוריונים האופייניים הם: אדיקות דתית קיצונית. בעיות אישיות. שינאת זרים (במקרה שלנו בעיקר יהודים ונוצרים). הפרעות נפשיות. כושר שמירת סודיות. צורך עז להגיע למעמד חברתי הנובע מנחיתות ומן הצורך להיות מוכר כגיבור, פטריוט ומאמין.
רק כאשר יש למפעילים בטחון כי המועמד אמין/ואו ניתן לשליטה נפשית, עובר התהליך לשלב הבא:
אימון קצר בהפעלת חומרי נפץ, בין אם מדובר בפצצה או בחגורת נפץ. הדרכה בדרכי התנהגות באיזורים לא מוכרים, בתנאי בטיחות (נוכחות אנשי צבא או משטרה), שמירה על קור רוח ודבקות במטרה.
כאשר המועומד עבר את השלבים האלה (ישנם עוד פרטים נוספים, אך אלה הנזכרים הם העיקריים) מגיע מועד ההכנה לביצוע. ביצוע המשימה מוצג כדבר בעל חשיבות עליונה ובהתאם לכך גם גובה ה"תמורה" לה יזכה המבצע. (העולם נתפס בעיקר להבטחת הבתולות בגן העדן. למען האמת, לא רק זה הוא השכר העליון המובטח למתאבד.)
גם בשלב הזה אין המועמד יודע את מקום המטרה ואת מועד הביצוע.
כאשר הוחלט על ידי המפעילים על המטרה ועל מועד הביצוע עובר המועמד תהליך של "היטהרות". הוא מתרחץ, מתלבש, כולל סרט הראש, מצטייד בחגורת הנפץ או הפצצה, בקוראן ובקלצ'ניקוב, ומוצב לפני המצלמה. אינני יודע אם את הדברים אותם הוא נושא (או מדקלם) לפני המצלמה הוא כתב בעצמו או שהם נכתבו בשבילו.
לאחר שלב זה הוא מקבל את הנחיות הביצוע. מקבל אינפורמציה על דרכי ההגעה, על הסייענים ו/או המובילים ויוצא לדרכו, דרך שאין ממנה חזרה.
לא בכדי הארכתי בתאור תהליך "יצירת" המתאבד אלא כדי להבהיר כי תהליך שכזה כרוך בכמה דברים. לבד מהעובדה הטכנית שזה לוקח זמן, צריך שיהיה ברור כי המועמד עובר חוויות קשות המעצבות אותו ומכינות אותו. במקרים הבודדים בהם רואיינו מתאבדים שמסיבות שונות לא התאבדו, נחשפו פרטים על הטרנספורמציה אותה הוא עבר. אין זה תהליך שלא משאיר סימנים שכל אדם שעינו פקוחה ובוחנת יכול להבחין בהם. נשאלת אם כך השאלה: איפה היו כל אלה שהיו אמורים להבחין בסימנים האלה. איפה היו חבריו, איפה היו בני משפחתו, ובהתייחס לדבריך: איפה היתה אימו?!
יכולה להיות לכך יותר מתשובה אחת:
ברוב המקרים מדובר באנשים צעירים. לדברי אנשי "זכויות האדם" בסוגריים או בלעדיהם יהיו הם "ילדים". לצערי בנושא שלפנינו לא מדובר בגיל הביולוגי של האדם אלא בגוון הפוליטי שהם נוהגים לאמץ בהתאם לאג'נדה שלהם. אני יודע בוודאות שהאנשים הצעירים עצמם היו נעלבים עד עמקי נשמתם האישית, הלאומית והאידאולוגית להגדרתם כ"ילדים" ובצדק.
על פי הגדרתם את עצמם הם בראש ובראשונה "שאהידים", כלומר קדושים. כך הוא בעיני חבריהם הרואים בהם, מרגע שהתאבדו, חברים קדושים לנשק בלחמתם לשחרור עמם ומדינתם. לצערי ובכאב לב אני מעיד כי במקרים רבים, עוד בטרם יבש דמם של הקורבנות ושל המתאבדים, כבר שודרו ברשתות הטלוויזיה ראיונות עם האמהות, שבין אם ידעו ובין "אם לא היה איכפת להן" לפני התאבדות בניהן, הרי שמרגע שהתאבדו הן הפגינו את היותן גאות (לא שמחות) על מעשי הבנים.
לצערי ותוך כעס, לא שמעתי מפיהן דברי ביקורות על המנהיגים והמפעילים ששלחו את בניהן למוות הוודאי.
יתרה מזאת. היום נראית האינתיפאדה הראשונה כהיסטוריה רחוקה וחיוורת לעומת האינתיפאדה האחרונה, זו הקרויה "אינתיפאדת אל אקצה". תרשה לי לרענן את זיכרונך, או לידע אותך אם אז עוד לא היית בוגר מספיק (אינני יודע בן כמה אתה). הנושאים העיקריים באינתיפאדה הראשונה היו הילדים והנשים. המהומות היו מתרחשות כאשר בחזית ההפגנות ובראש המחנה היו הילדים זורקי האבנים ומיד אחריהם, הנשים! אז הבוגרים עוטי המסכות ונושאי הנשק עוד לא העזו ללכת בראש ההפגנות. הנשים, ואני בטוח כי ביניהן היו גם אימהות רבות, לא רק שלא עצרו בילדים, אלא שלחו אותם קדימה ביודען בברור כי הם עלולים להיפגע וגם לההרג. הן הלכו מאחרי הילדים וכלל לא חשבו כי על ילדים יש להגן.
מכאן (על מנת לא להאריך יותר מדי) אני רוצה לעבור להערתך השניה הנובעת מתוך דברי אלה. לא אנסה אפילו לומר את דעתי על התרבות הערבית, האיסלאמית, ומקומה של האישה בתרבות זו. אם בחברה הערבית לא סופרים או כן סופרים את האישה ואת האם, זו היא תרבותם ולא לי ולא לכל אחד אחר, כולל כל יפי (חולי) הרוח להשיא להם עצות ולמתוח עליהם ביקורת מבלי לדעת ולהבין את מקורות ומהות התרבות הזו. לצערי (ואני יודע כי מיד יהיה מי שירגום אותי באבנים) אנחנו, בחברה המערבית וביחוד זו המגדירה את עצמה "ליברלית", לוקחים לעצמנו את הזכות לחנך את כל העולם. ומתוך כך שאנחנו לא רק סופרים את האישה והאם אלא נותנים להן לחנך (לא רק את העולם הנחשל בארצות ערב וכדי שלא יגרע חלקן גם את כל העולם הנחשל ביבשת אפריקה ועוד), הפקדנו זכות זו בידי הנשים, אימהות ושאינן אימהות, כולל אלה הרואות באימהות מום או נכות או פגיעה בזכותן על גופן, זכות בה אין מקום לגדל בגופן "פרזיט", אך מוכנות להילחם בחרוף נפש על מקומן של אלה שכן ילדו ילדים. ואי לכך לא יישמע במקומותינו, אלא לעיתים מאוד רחוקות, כי קיימים גם אבות שכולים ולא רק אימהות שכולות.
לסיכום ויקי. אל תבכה את חלקן של הנשים והאימהות של החברה הערבית. בכה את חלקם של כל החברות שבניהן חייבים לההרג כדי לחיות. מבחינה זו אין הבדל בין החברה היהודית והחברה הערבית, בין אימהות ובין אבות.
מכיוון שפתחת את מכתבך "בסייעתא דשמיא",
אביא כאן כמה ציטוטים מהתנ"ך שאולי ירמזו לנו על השיוויון בין הנשים לגברים באבלם על ילדיהם:
"התשכח אישה עולה מרחם בן ביטנה, גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך" ישעיהו מט' 15.
"כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" תהילים קג' 13.
"בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתך היום" שמואל ב' יט' 1.
"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה את בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו" ירמיהו לא' 14.
אגב, כדי להביא מעט אופטימיות לכתבה אזכיר כי התחלתי בביצים עזובות. ועברתי לביצים מקושקשות. אז אני רוצה לסיים בביציה. ביציה באנגלית נקראת "sunny side up" כלומר: צד השמש הזורחת למעלה.
מקושקשת 2007. 12. 10
בעקבות פירסום הכתבה "כאסוף ביצים עזובות" קבלתי, בנוסף לתגובות באתר, כמה תגובות נוספות. חלקן אוהדות וחלקן לא כל כך.
אחת מהן, מצאתי כעניינית ביותר וצרפתי אותה לתגובות שבאתר. אולם מאחר ותגובות נוספות המשיכו להגיע אלי באי-מייל, אני חושב כי עלי להתייחס אליהן ובחרתי להגיב לכתבה שצרפתי לאתר היות והיא המקיפה ביותר מכל התגובות האחרות.
שלום ויקי.
לא אוכל לפרוש כאן את כל מה שיש לי לומר בנושאים שהעלית, לכן אצטט רק שני קטעים מתוך דבריך ואליהם אתייחס:
"קשה לי לקבל את התבטאותך כי לאם הערביה לא איכפת מהבן שלה והיא מעדיפה את התמונה על הקיר והכסף. בתוך ליבי, ואני לא מכיר אישית אף אמא, אין לי ספק שזה ממש לא נכון.
האמא הערביה-התאמצה בהריון וכאבה אותו בלידה ושנתה נדדה לא פעם ביל[ח]דותו כאשר היה חולה ובנעוריו כאשר חזר מאוחר. אני בטוח שכאמא הייתה עושה כל שלאל ידה כדי שבנה לא יתאבד וישאר בחיים ובסגנונך "שלעזאזל הכל רק שישאר בחיים".
"...אלא שבחברה הערבית "לא סופרים" את האישה "ולא סופרים" את האמא ואת רגשותיה. יתכן שהרבה כאב ודם היה נחסך אם העם הערבי היה מתייחס לרגשות הנשים הרבה יותר ברצינות."
עברתי שוב ושוב על דברי בכתבה ואני מניח כי את דבריך אתה מבסס על שני הקטעים הבאים שבכתבה: "למה שלא נתייחס אליהם כפי שאחיהם מתייחסים אליהם. אם הערבים לא צריכים אותם, למה אנחנו צריכים אותם? שילכו הביתה, שם אולי האמא שלהם צריכה אותם. גם בזה אני לא בטוח. אני חושב שאפילו שערכם זעום, לאימותיהם הם בכל זאת חשובים כאסירים, מאשר אם היו בבית. היום, בעולם הערבי זה ענין של מעמד, מי שאין לו על הקיר איזה תמונה, הוא לא "אין"."
"יש יתרון בולט למעמד השאהידים על מעמד העצורים הביטחוניים. כי בדרך כלל האמהות מקבלות מענק כספי על אבדן הבן..."
להסיק מדברי אלה "כי לאם הערביה לא איכפת מהבן שלה והיא מעדיפה את התמונה על הקיר והכסף" זו מסקנה קצת נמהרת. לא כך אמרתי ולא כך היה צריך להבין את הדברים. אם לא הבהרתי את עצמי נכון, אנסה להבהיר זאת בהמשך דברי.
אני מניח כי לא נחשפת רבות לדיווחי החדשות ולכתבות בנושא בערוצי הטלוויזיה הזרים.
ה"שאהידיות" הפכה בזמנו ל"תעשיה" מתוחכמת בחברה הערבית. השאהידיות הערבית אינה המצאה מקומית, היא נפוצה בכל העולם הערבי, במיוחד בחלקו השיעי. כיום אפשר למצוא אותה לבד מבישראל, בעירק, לבנון, אפגניסטאן, פקיסטאן, אינדונזיה, פיליפינים, שלא להזכיר את האחד-עשר בספטמבר בארצות הברית, ועוד מקומות אחרים בהם התופעה קטנה.
התעשיה מתחילה עם חיפוש ואיתור מועומדים מתאימים, כאשר הקריטוריונים האופייניים הם: אדיקות דתית קיצונית. בעיות אישיות. שינאת זרים (במקרה שלנו בעיקר יהודים ונוצרים). הפרעות נפשיות. כושר שמירת סודיות. צורך עז להגיע למעמד חברתי הנובע מנחיתות ומן הצורך להיות מוכר כגיבור, פטריוט ומאמין.
רק כאשר יש למפעילים בטחון כי המועמד אמין/ואו ניתן לשליטה נפשית, עובר התהליך לשלב הבא:
אימון קצר בהפעלת חומרי נפץ, בין אם מדובר בפצצה או בחגורת נפץ. הדרכה בדרכי התנהגות באיזורים לא מוכרים, בתנאי בטיחות (נוכחות אנשי צבא או משטרה), שמירה על קור רוח ודבקות במטרה.
כאשר המועומד עבר את השלבים האלה (ישנם עוד פרטים נוספים, אך אלה הנזכרים הם העיקריים) מגיע מועד ההכנה לביצוע. ביצוע המשימה מוצג כדבר בעל חשיבות עליונה ובהתאם לכך גם גובה ה"תמורה" לה יזכה המבצע. (העולם נתפס בעיקר להבטחת הבתולות בגן העדן. למען האמת, לא רק זה הוא השכר העליון המובטח למתאבד.)
גם בשלב הזה אין המועמד יודע את מקום המטרה ואת מועד הביצוע.
כאשר הוחלט על ידי המפעילים על המטרה ועל מועד הביצוע עובר המועמד תהליך של "היטהרות". הוא מתרחץ, מתלבש, כולל סרט הראש, מצטייד בחגורת הנפץ או הפצצה, בקוראן ובקלצ'ניקוב, ומוצב לפני המצלמה. אינני יודע אם את הדברים אותם הוא נושא (או מדקלם) לפני המצלמה הוא כתב בעצמו או שהם נכתבו בשבילו.
לאחר שלב זה הוא מקבל את הנחיות הביצוע. מקבל אינפורמציה על דרכי ההגעה, על הסייענים ו/או המובילים ויוצא לדרכו, דרך שאין ממנה חזרה.
לא בכדי הארכתי בתאור תהליך "יצירת" המתאבד אלא כדי להבהיר כי תהליך שכזה כרוך בכמה דברים. לבד מהעובדה הטכנית שזה לוקח זמן, צריך שיהיה ברור כי המועמד עובר חוויות קשות המעצבות אותו ומכינות אותו. במקרים הבודדים בהם רואיינו מתאבדים שמסיבות שונות לא התאבדו, נחשפו פרטים על הטרנספורמציה אותה הוא עבר. אין זה תהליך שלא משאיר סימנים שכל אדם שעינו פקוחה ובוחנת יכול להבחין בהם. נשאלת אם כך השאלה: איפה היו כל אלה שהיו אמורים להבחין בסימנים האלה. איפה היו חבריו, איפה היו בני משפחתו, ובהתייחס לדבריך: איפה היתה אימו?!
יכולה להיות לכך יותר מתשובה אחת:
ברוב המקרים מדובר באנשים צעירים. לדברי אנשי "זכויות האדם" בסוגריים או בלעדיהם יהיו הם "ילדים". לצערי בנושא שלפנינו לא מדובר בגיל הביולוגי של האדם אלא בגוון הפוליטי שהם נוהגים לאמץ בהתאם לאג'נדה שלהם. אני יודע בוודאות שהאנשים הצעירים עצמם היו נעלבים עד עמקי נשמתם האישית, הלאומית והאידאולוגית להגדרתם כ"ילדים" ובצדק.
על פי הגדרתם את עצמם הם בראש ובראשונה "שאהידים", כלומר קדושים. כך הוא בעיני חבריהם הרואים בהם, מרגע שהתאבדו, חברים קדושים לנשק בלחמתם לשחרור עמם ומדינתם. לצערי ובכאב לב אני מעיד כי במקרים רבים, עוד בטרם יבש דמם של הקורבנות ושל המתאבדים, כבר שודרו ברשתות הטלוויזיה ראיונות עם האמהות, שבין אם ידעו ובין "אם לא היה איכפת להן" לפני התאבדות בניהן, הרי שמרגע שהתאבדו הן הפגינו את היותן גאות (לא שמחות) על מעשי הבנים.
לצערי ותוך כעס, לא שמעתי מפיהן דברי ביקורות על המנהיגים והמפעילים ששלחו את בניהן למוות הוודאי.
יתרה מזאת. היום נראית האינתיפאדה הראשונה כהיסטוריה רחוקה וחיוורת לעומת האינתיפאדה האחרונה, זו הקרויה "אינתיפאדת אל אקצה". תרשה לי לרענן את זיכרונך, או לידע אותך אם אז עוד לא היית בוגר מספיק (אינני יודע בן כמה אתה). הנושאים העיקריים באינתיפאדה הראשונה היו הילדים והנשים. המהומות היו מתרחשות כאשר בחזית ההפגנות ובראש המחנה היו הילדים זורקי האבנים ומיד אחריהם, הנשים! אז הבוגרים עוטי המסכות ונושאי הנשק עוד לא העזו ללכת בראש ההפגנות. הנשים, ואני בטוח כי ביניהן היו גם אימהות רבות, לא רק שלא עצרו בילדים, אלא שלחו אותם קדימה ביודען בברור כי הם עלולים להיפגע וגם לההרג. הן הלכו מאחרי הילדים וכלל לא חשבו כי על ילדים יש להגן.
מכאן (על מנת לא להאריך יותר מדי) אני רוצה לעבור להערתך השניה הנובעת מתוך דברי אלה. לא אנסה אפילו לומר את דעתי על התרבות הערבית, האיסלאמית, ומקומה של האישה בתרבות זו. אם בחברה הערבית לא סופרים או כן סופרים את האישה ואת האם, זו היא תרבותם ולא לי ולא לכל אחד אחר, כולל כל יפי (חולי) הרוח להשיא להם עצות ולמתוח עליהם ביקורת מבלי לדעת ולהבין את מקורות ומהות התרבות הזו. לצערי (ואני יודע כי מיד יהיה מי שירגום אותי באבנים) אנחנו, בחברה המערבית וביחוד זו המגדירה את עצמה "ליברלית", לוקחים לעצמנו את הזכות לחנך את כל העולם. ומתוך כך שאנחנו לא רק סופרים את האישה והאם אלא נותנים להן לחנך (לא רק את העולם הנחשל בארצות ערב וכדי שלא יגרע חלקן גם את כל העולם הנחשל ביבשת אפריקה ועוד), הפקדנו זכות זו בידי הנשים, אימהות ושאינן אימהות, כולל אלה הרואות באימהות מום או נכות או פגיעה בזכותן על גופן, זכות בה אין מקום לגדל בגופן "פרזיט", אך מוכנות להילחם בחרוף נפש על מקומן של אלה שכן ילדו ילדים. ואי לכך לא יישמע במקומותינו, אלא לעיתים מאוד רחוקות, כי קיימים גם אבות שכולים ולא רק אימהות שכולות.
לסיכום ויקי. אל תבכה את חלקן של הנשים והאימהות של החברה הערבית. בכה את חלקם של כל החברות שבניהן חייבים לההרג כדי לחיות. מבחינה זו אין הבדל בין החברה היהודית והחברה הערבית, בין אימהות ובין אבות.
מכיוון שפתחת את מכתבך "בסייעתא דשמיא",
אביא כאן כמה ציטוטים מהתנ"ך שאולי ירמזו לנו על השיוויון בין הנשים לגברים באבלם על ילדיהם:
"התשכח אישה עולה מרחם בן ביטנה, גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך" ישעיהו מט' 15.
"כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" תהילים קג' 13.
"בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתך היום" שמואל ב' יט' 1.
"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה את בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו" ירמיהו לא' 14.
אגב, כדי להביא מעט אופטימיות לכתבה אזכיר כי התחלתי בביצים עזובות. ועברתי לביצים מקושקשות. אז אני רוצה לסיים בביציה. ביציה באנגלית נקראת "sunny side up" כלומר: צד השמש הזורחת למעלה.
